|
לנוער התבוננות פנימית ונושאים שעל סדר היום עם הרב קוק
הנוסחה להבאת המשיחבמהלך החיים אנחנו נתקלים בהרבה "דברים קטנים", דברים פשוטים או דברים שהחברה מקטינה אותה. כמו הרצון להיות בהדרכה מול גרעין עשייה. שירות לאומי נוצץ לעומת שירות לאומי פחות נחשק. להיות חבר של החבר'ה המקובלים בכיתה, או של אלה שפחות. אח"כ בחיים זה פוגש אותנו בשגרה האפורה, בעבודה שלפעמים משעממת אותנו, בטיפול בבית לעומת הרצון לעסוק בקריירה ובמימוש עצמי. כחלק מהיחס הזה, אדם יכול למצוא את עצמו חולם על הדברים הגדולים שיהיו לו בעתיד, אבל לפספס את כל החיים. כשהוא ילד הוא אומר לעצמו, כשאהיה גדול – אז אהנה מהחיים. וכשהוא גדול ויש לו בגרויות – הוא מצפה לאחרי התיכון שאז סוף סוף הוא יהנה מהחיים. ואז יש לימודים ועבודה הוא אומר לעצמו: טוב בפנסיה אני "אקרע" את העולם. ואז מגיעים לפנסיה ואחרי חמש דקות מגלים – וואלה זה נחמד לקצת זמן, אבל בוא נמצא משהו לעשות, יש למישהו שיעורי בית מיותרים?.. אַבְרָהָם תִּקֵּן תְּפִלַּת שַׁחֲרִית - שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם, וְאֵין עֲמִידָה אֶלָּא תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה. בפסוקים אלה מתוארת תפילת אברהם להצלת סדום. על פניו נראה שתפילה זו של אברהם לא התקבלה שהרי על כל הרי סדום ירדה אש וגפרית. האין זה קצת מצער? שהתפילה שממנה לומדים להתפלל, היא תפילה שלא נענית? למה לא למדו מתפילות אחרות של אברהם שכן התקבלו, כמו התפילה בעקידה? יש שיגידו התפילה כן התקבלה, הרי לוט ניצל! והרי אדם אחד הוא עולם ומלואו! נכון, אבל דוקא בגלל זה החיסרון על כל שאר האנשים – גדל עוד יותר שגם כל אחד מהם הוא עולם ומלואו. פלסטר וטיפול שורשלעומת התפילה של אברהם, הגמרא מביאה את התפילה של פנחס, ויעמוד פנחס ויפלל ותעצר המגפה – על פניו איך היינו רוצים כזו תפילה? איך שפנחס ביקש, מיד התקבלה התפילה. אבל האמת היא דוקא הפוכה לגמרי מאיך שנראה במבט ראשון. דוקא התפילה של פנחס לא התקבלה, ואילו התפילה של אברהם כן התקבלה. איך זה יתכן? משום שהמגפה שהיתה בזמן פנחס, היתה בגלל שישראל הלכו אחר בנות מדיין ועבדו ע"ז. אמנם תפילתו של פנחס הועילה לשעה קלה כמו "פלסתר על פצע", אבל השורש של הבעיה נשאר לצערנו, וכמה דורות אחרי פנחס – העבודה זרה חזרה, ובגדול. לעומת זאת, אצל אברהם, אולי מבחינה חיצונית נדמה שהתפילה לא הועילה, אבל שאיפתו הגדולה של אברהם היא – תיקון העולם, ומהתפילה על סדום ניצל לוט, מלוט יוצא מואב, ממואב יצאה רות, מרות יצא דוד ומלך המשיח שיביא את העולם לתיקונו. במתמטיקה זה נקרא מ.ש.ל. מכאן אנו למדים שהדברים הכי גדולים – מגיעים מהדברים שנראים הכי קטנים. המשיח לא הגיע לא מעקידת יצחק, לא ממפעל החסד האדיר שעשה אברהם, לא מהקפיצה של אברהם לכבשן האש, לא מהניצחון שלו על ארבעת המלכים – דוקא מסדום, מהמקום שהכי נראה רחוק מזה, שאין סיכוי שמשהו טוב יצא משם. דוקא כי אברהם לא ויתר על פירור של טוב, והוא נלחם על משהו אחד טוב שיש בסדום. המשהו האחד הזה נמצא אצלנו בחיים בכל ברכת שהכל, בתפילה של יום יום, באשר יצר, בחיוך לחברה, בלהיות מאה אחוז עם מי שמדבר איתי, בללמוד אפילו משהו קטן בזמן מועט שנשאר – להוסיף חיוך כשעושים מצווה – מכל אלה, אין לשער עד היכן ניתן להגיע! כאן גרים בקטן – משפחת משיחוזה לא רק אברהם. זה כל מי שקשור למשיח. אם היו שואלים אותנו, איזו דמות לדעתנו תביא את המשיח? קרוב לוודאי שהיינו עונים: איזה צדיק, או רב גדול. באופן מפתיע, הדמות שהיא זו שמביאה את המשיח לעולם, היא רות המואביה, וזאת למרות שלא היתה בכלל מעם ישראל, אלא ממואב שנאסר לבוא בקהל. רות לא היתה לא רב ולא תלמיד חכם – ובכל זאת מהחסד שהיא בחרה לעשות עם נעמי – הגיע המשיח. מעשה יחסית "קטן" אבל היא עשתה אותו עד הסוף. בועז בעצמו, הסיפור שלו עם רות היה בסוף חייו, כשכבר כל ילדיו מתו, וביום שרות הגיעה, אשתו של בועז נפטרה. מכירים שאנחנו מוותרים לעצמנו לפעמים ואומרים: "ניסיתי". עם תנועת גוף כזו של ידיים וסנטר למעלה. ניסיתי אז אי אפשר לבוא אלי בטענה שאנסה שוב. אז בועז למרות כל המפלה והיאוש – בונה שוב בית. כי לך תדע מה יצא מזה. ויוצא משיח. גם מהסיפור של יהודה ותמר. יהודה היה בירידה "וירד מאחיו". מכר את אחיו יוסף, אביו היה בצער, הוא הגיע לסיפור עם תמר – גם במצב שכזה, אנשים נוטים לוותר לעצמם ולומר – יאללה מה זה משנה כבר עוד דובדבן קטן, כבר במילא אכלתי את כל הגלידה... יהודה מלמד משהו אדיר, כמו שלא מוותרים על פירור של דבר טוב – כך לא מוותרים גם על פירור של דבר רע – ונמנעים ממנו. גם אם כבר חטאנו ונכשלנו. יש אמירה כזו בחסידות ברסלב, גם אם אתה חוטא, לפחות אל תהנה מזה כל כך הרבה. תסיים עם זה וזהו. ומהעצירה של יהודה, שאמר גם אם הלך לי היום בבאסה, ויאללה נשאר כמה שעות – מה שנשאר אני לא מקלקל – יצא משיח. שלמה המלך אומר את הרעיון הזה בפסוק בספר קהלת "בבוקר זרע את זרעך, [אבל] לערב אל תנח ידך, כי אינך יודע איזה יכשר הזה או זה". כלומר, גם בערב, גם כשכבר נגמר היום, ויש לך את כל הסיבות שבעולם להפסיק, כי יאללה מה נשאר – לערב אל תנח ידך, אל תוותר. זה לא מה עשית אלא איך. זה החשק, זה ההתלהבות, זה האור בעיניים, זה להגיד לעצמי אני מאושרת מהזכות להתפלל! מללמוד! ולכן אני אהיה בתפילה או בשיעור במקסימום שלי! בישיבה מרוכזת, בהקשבה, אשקיע מחשבה איפה אני יכולה ליישם את הדברים בחיים שלי, ועוד... לכן לא משנה איפה את בחיים, אם במצבים הנוצצים והנחשבים, או בדברים הקטנים – תתני את המקסימום, תשמחי ברגע, בזכות לעשות דבר טוב, תעצימי אותו כמה שיותר. גם אם החברה שמסביב מזלזלת או לא מעריכה מספיק. הרב קוק בספר "מוסר אביך" מבסס את העוצמה שנמצאת בדברים הקטנים: "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָּעֵהוּ", צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ אֶת הקב"ה בְּתוֹךְ הַדְּרָכִים שֶׁהוּא מִתְנַהֵג בָּהֶם... כְּשֶׁהוּא עוֹסֵק בַּתְּפִלָּה, אָז לֹא יְבַקֵּשׁ אֶת יְדִיעַת ה' בְּעִנְיָנִים אֲחֵרִים... כְּשֶׁאָדָם פּוֹעֵל אֵיזֶה דָּבָר שֶׁל שְׁלֵמוֹת, בֵּין בְּמַחֲשָׁבָה בֵּין בְּמַעֲשֵׂה, צָרִיךְ לִשְׂמֹחַ בְּחֶלְקוֹ וְלֹא יִרְדֹּף אָז אַחַר דָּבָר אַחֵר, כִּי כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִתְקַפֵּל לְפָנָיו אָז דַּוְקָא בִּפְרָט זֶה. אז בפעם הבאה שתפגשו איזה משהו קטן – תרימו חיוך – תתנו את הלב – ותעשו אותו בכל החשק. ומי יודע עד היכן הדברים יגיעו. אבל מה שבטוח – אתן בסופו של יום תהיו אנשים אחרים לגמרי. לטובה.
אח, אתה חסר !עם שחר היווסדה של האנושות היא מתמודדת עם אתגרים מסוגים שונים. אפשרי הדבר כי אם צריכים היינו לציין את האתגרים המשמעותיים ביותר – כי אז היינו בוחרים לציין אתגרים 'הישרדותיים' כמו: המלחמה, מציאת המזון והאנרגיה. אבל כמעט ברור כי מבין כל האתגרים, מתאפיין אתגר אחד כמעין "אתגר נצחי", אותו עד היום מנסה האנושות עם כל התקדמותה לפצח והוא – אתגר ה"שלום בין אחים" - בתוך המשפחה ומחוצה לה. אם מתבוננים ושמים לב הרי סיפור ספר בראשית סובב כולו סביב המשפחה ושאלת השלום בין האחים. החל מקין והבל, אברהם ולוט ('אנשים אחים אנחנו'), יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו – וכמובן 'האחים' אל מול יוסף הוא שאמר: "את אחי אנכי מבקש", והמתח הזה ביניהם ממשיך שנים רבות עד שאפילו מלכות ישראל מתפצלת לשתים: לממלכת יהודה ולממלכת ישראל. לא בכדי הדבר כי כאשר הנביא יחזקאל מנבא על פסגת אחרית הימים, הוא מדבר על "ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ... ולא יחצו לשתי ממלכות עוד (יחזקאל לז כב)", וכפי שמסביר מרן הרב זצ"ל , שהשכנת השלום והאחווה הם מתפקידו של משיח במילים אלו: "...ועץ יוסף ועץ יהודה נעשים עץ אחד. אורו של משיח הוא זה, ד' צדקנו זה שמו אשר יקראו לו, המלך שהשלום הוא שלו". (קובץ ז קסג) מה ניתן לעשות עם "אתגר" זה? צריך להבין שאחים אינם רבים "סתם". כל אח מבטא בדרך כלל דרך חיים וערכים שונים – והמלחמה – בין פיזית, חלילה, או אידיאולוגית – היא תוצאה של חוסר חיבור הרמוני בין התפיסות השונות. למשל, ליוסף היה הכשרון המעשי והחומרי, שהרי הוא כלכל את כל העולם באוכל, ואילו ליהודה היה את הכח הרוחני המעמיק "היתה יהודה לקדשו". כוחות אלה יכולים להתנגד אחד לשני, אבל בגישה נכונה, דווקא השוני גורם ליופי, כשכל צד יביא את הטוב שיש בו אל האחר: "יהודה יקבל מאפרים את הדרכים והנטיות המוכשרות בו לשכלול האומה בחומריותה ואנושיותה הכללית, ואפרים יקבל מיהודה את הכח... המיוחד לישראל ב...קדושה" (מאמרי הראי"ה מאמר "המספד בירושלים") בסופו של ספר בראשית, עומדים שני אחים, ומבצעים את התיקון המיוחל, כאשר אפרים הצעיר, מקבל ראשון את ברכת יעקב, למול מנשה הבכור, אשר מקבל זאת בעין יפה, "ושמח בלבו". מנשה הבין את התפקיד המיוחד של כל אח, והיה נאמן לאחיו. משימת האחווה היא משימה נצחית, ותיקון גדול. היא מתחילה במעגל הקטן, בלהיות יותר קשורים, מסורים ונאמנים למשפחה, ומסתיימת במעגל הרחב, בהובלת החברה להיות יותר מגובשת, נותנת כתף ומאירת פנים. לפי מרן הרב זצ"ל , עוד נזכה לכך כי חיבור זה, ילך ויתגשם - למרות השוני, ויותר נכון – בזכות השוני. שלכם עומר. התשובה מושג 'התשובה' יכול להיתפס בטעות רק בצורה הטכנית-מצומצמת שלו, של שינוי מעשים 'כאלה' למעשים 'אחרים'. מי שכזו היא היכרותו עם 'עולם התשובה', עלול אוטומטית להרגיש ריחוק, ואפילו קצת חשש, מחודש אלול ומהימים הנוראים. מה עוד אם תשובה תלויה בהצלחה בשינוי בעולם המעשי – דבר הדורש זמן ותהליך – כי אז עלול להיווצר מצב של "דשדוש" במקום, עם הצלחות וכשלונות, הגוררות תחושות של החמצה ושל יאוש. מרן הרב קוק זצ"ל מסביר שמושג 'התשובה' הוא יותר רחב מאשר אופיו המעשי, וגם אם יש לפעמים מניעות זמניות מלהשתפר במעשים מסוימים – אין הצלחת התשובה תלויה בכך. לדעתו של הרב קוק יש לאחוז חזק בעיקרון היסוד של התשובה, והוא פיתוחה של האישיות וחיבורה לתכנים רוחניים יותר. בסופו של דבר,יתקיים דבר הפסוק "ומל ד' אלוקיך את לבבך", ובזכות התשובה הזו, תהיה גם שעת הכושר לתיקונים המעשיים והפרקטיים, גם אלה שלנו נדמה היה שלא ניתן לשנותם. "התשובה העליונה... יסודה היא ההשכלה הקדושה והתאדרות ההשגה בנועם ד', היא המקור והבסיס לתשובה התחתונה של היישרת המעשה... ואם... התשובה התחתונה מנועה ממנו לשעה, מלהשיגה בכל שלימותה, ירוץ אל התשובה העליונה... ובמשך הזמן תביאהו התשובה העליונה גם לידי תשובה תחתונה, שהיא קדושת המעשים הפרטיים..." [אורות התשובה טו ו] שלכם, עומר. לחודש אייר להרים את הראש - אל ירושלים ! מסופר כי כאשר שהה מרן הרב זצ"ל בשוויץ בימי מלחמת העולם הראשונה, והגיעו אליו ידיעות קשות על מצב היישוב בארץ – היתה רוחו של הרב נכאה. מארחו בעיר בזל הרב שלמה זלמן פינס זצ"ל רצה להפיג את צערו, על ידי הסחת הדעת בטיול בהררי-עד – "הרי האלפים" - המושלגים שבשווייץ. כאשר הלכו וטיילו שם, נראה מרן הרב זצ"ל שקוע בהרהוריו ועיניו מושפלות מטה , כאשר איננו מביט כלל אל סביבתו. עורר אותו הרב שלמה-זלמן ואמר לו: "רבי, שא נא עיניך וראה, מה נהדרים ההרים האלה!" נשא הרב עיניו ואמר כמתוך חלום: "כן, כן, ירושלים הרים סביב לה..." (על פי מועדי הראי"ה, הרב מ"צ נריה, עמוד 432). סיפור זה של מרן הרב זצ"ל, כאשר הוא שקוע כולו באהבת ארץ הקודש, נוגע בנקודה רגישה. לצערנו , יש בדור שלנו , כאלו המערערים על טוב החיים בארץ, וחלקם אף קמים ועוזבים אותה. זאת יש לדעת, שטעות היא להאשים רק את המיעוט ולומר כי "זה הוא רק קומץ שולי..." שכן המיעוט לא היה פועל את פעולתו זאת, אילולא הסביבה היותר רחבה, ההמון, המאשרה ואפילו בשתיקה. כמו שאומרים: "מחבל יוצא לפגוע, אבל אלף מאשרים בשתיקה!". בדורנו, צריך לחזק גם את מי שנשאר בארץ, ולבדוק עד כמה הישארותו כאן היא מכח ההתמדה היינו 'בלית ברירה' , או לחילופין מכח בחירה והתלהבות ומתוך אהבת הארץ. עלינו לפעול לחזק ולתקן ענין זה! אך מלבד המסר הזה, ישנו מסר נוסף בסיפור זה על מרן הרב זצ"ל. אנשים שואלים, מה עליהם לחשוב או להרגיש כשקורה אסון או מכת אויב, כאלו הקורים לצערנו בעת האחרונה? מסיפור זה למדנו כי גם כאשר היה מרן הרב זצ"ל במצב דומה, ובאותו שעה אף הישוב היהודי כולו היה בצרה צריך להיות המבט- אל ירושלים! שהרי על ירושלים דווקא נאמרו הבטחות הנביאים לשלום-עולמי, לחכמה, לצדק וליושר "כי מציון תצא תורה!" וכאשר מרן הרב קורא לחשוב על ירושלים, אין כוונתו רק מהבחינה הגיאוגרפית, אלא בעיקר גם לחשוב על התוכן אותה מבטאת ירושלים . כלומר, עלינו לבנות, לפתח ולשכלל. את ירושלים ואת חזונה , וכי רק לכך יש לכוון את ההרגשות ואת הרצונות, ומהשבר - ליצור בנין. לקום ולבנות עוד חורבה מחורבות ירושלים. כשם שכותב מרן הרב זצ"ל : "הננו מצפים לתשועת ד', מתוך שבר רוח על צרת העולם... ועל חרבות האומה... והננו נושאים עין אל מקור כל אור וחיים, לחזק מעמדנו ולאמץ חילינו, ולהצמיח לנו ישע ופדות ועזרה מקודש בקרוב. (אגרות הראיה ג עמ' מג). לחודש ניסן "יצא.נו ממצרים"אם היו שואלים אותנו באיזה דור התחיל סיפורו של עם ישראל ? היינו עונים: בדור האבות, ולא בדור יציאת מצרים. מצד שני , אנו מוצאים שהתורה ציוותה הרבה מצוות כדי להזכיר את יציאת מצרים, וכן התורה ניתנה דוקא לעם ישראל כשהיו רבים, ולא לאבות, שהיו יחידים. זאת- למרות שבמתן תורה היו גם אנשים בעלי 'איכויות שליליות' כמו דתן ואבירם, המרגלים והמתאוננים ואילו האבות היו שלימים במעלות הרוחניות ! כל זאת מורה שמבחינת התורה נקודת ההתחלה של עם ישראל היא ביציאת מצרים כשעם ישראל מתחיל להיות עם. למה עבודת ד' קשורה דווקא לעם? על שאלה זו עונה מרן הרב זצ"ל , שישנו חידוש בלעדי בעבודת ד' כעם ולא כיחידים. שכן תמיד היו יחידים שהיו קדושים ומוצלחים כמו נח ושם. אבל מול ההצלחה של היחידים תמיד יטענו: "הוא הצליח כי הוא רוחני כזה, אבל זה לא מתאים לכולם... (מכירים את המשפט 'ישיבה - זה רק לצדיקים'?..)". אבל שעם שלם, עם כל הגוונים השונים שלו, ועם כל העיסוק החומרי שכרוך בניהול מערכת חיים של עם – יהיה קשור לקודש – זה חידוש! ואז יודעים – שהקודש הוא שייך לכלל! "...למען דעת, שלא רק יחידים חכמים מצוינים, חסידים ונזירים ואנשי קדש, חיים באור האידיאה האלהית, כי גם עמים שלמים... הכוללים בתוכם את כל השדרות האנושיות השונות..." (אורות – מאמר 'למהלך האידיאות בישראל'). גם בעולם עבודת ד' שלנו, נדמה לפעמים ששמירת שבת ותפילין, הם מעשים הקשורים לאנשים פרטיים. אך זה שעם שלם – כולו - מצווה לעשות את המצוות הללו - נתפס רק כדי שיהיו הרבה אנשים שלומדים תורה, מניחים תפילין ושומרים שבת. אבל מעטים הם המרגישים והמסתכלים על עבודת ד' כפרוייקט קבוצתי, פרוייקט לאומי, שעושים אותו ביחד. כך ניתן להבין את העובדה שהרבה מפסוקי התורה נאמרו לנו דווקא בלשון רבים, "והיה אם שמוע תשמעו... וקשרתם... ולמדתם...". ללמדנו שגם 'המצוות הפרטיות' שלנו הן 'מצוות כלליות' - ללמוד תורה, כדי שתהיה יותר תורה בדור; לשפר את המידות, כדי להשפיע על הסביבה שלי, להיות טוב - כדי להרבות טוב בעולם! שלכם, עומר דודוביץ. - - - - - - - - - - - מאמרים נוספים: אהבת ישראל - על מסע המושבות לחץ כאן להתנדב - צדיק או פראייר? לחץ כאן בין עבדות לחירות - חלק א לחץ כאן בין עבדות לחירות - חלק ב לחץ כאן המאמרים הקיימים בקשימת הלינקים - מתוך עלוני לאורו בהוצאת 'אורות אברהם' ו'בית הרב קוק' |
לנוער - התבוננות פנימית ונושאים שעל סדר היום עם הרב קוק 
