שלח כתבה דוא
pdf PDF


אמרות הרב קוק לחגים ומועדים עם הסברים


'מגד ירחים'



כל עלוני מגד ירחים שיצאו לאור בשנים תש"ס-תשע"ט  (2000-2019)

מופיעים בהמשך דף זה , או בקישור: עלוני המגד - לחצו כאן




מגד ירחים כסלו (מהדורה ד)


גבורת אמת תימצא

רק במקום שאור אלוקים שמה

(תרע"ב)



בפתגמו-מכתמו  לחודש כסלו משלב מרן הרב זצ"ל באופן ייחודי , ואפילו מעט מפתיע , בין המילים גבורה ואור המאפיינות את משמעותו של חג החנוכה  . הוא מוסיף לכל אחת משתי מילים אלו עוד מילת תואר מתאימה,  ובחיבורן של כל הללו  למשפט אחד  נוצר היגד חגיגי נעלה ומרומם  נפש.

 

מרן הרב זצ"ל מתייחס , כמובן, לנוסח תפילת ההודאה ('על הנסים') המציינת את נצחונם של החשמונאים על היוונים.

מדוע  מוגדרים היוונים שהפסידו במלחמה  כ"גיבורים" ובעלי כח,  ואילו  והחשמונאים שניצחו במלחמה  נחשבים כ"חלשים" ?!

בדבריו מסביר מרן הרב זצ"ל  כי האבחנה בין הגיבורים לחלשים מבוססת בלבד רק על העוצמה והכח העומד אחרי הצבאות השונים.

שהרי אחרי היוונים – ניצבה אימפריה צבאית גדולה וחזקה, ולעומתה צבא החשמונאים היה חסר אמצעים ודל בכוחות אנושיים.

על כן יש לייחס את נצחון החשמונאים רק לדביקותם בבורא עולם, ולזכור ולהבין כי מלחמתם היתה מלחמת קודש, שכולה נתכוונה לטיהור המקדש.

 

גבורת היוונים שבסיסה היתה העוצמה הכוחנית, היתה גבורת שעה בלבד ועל כן נצחונם היה נצחון זמני השייך רק לאותה תקופה.

מאידך – גבורת החשמונאים ('גבורת האמת') לא הייתה תלויה בזמן מסויים , היא ינקה את כוחה מן הנצח  ומאור האלוקים  ששרה עליה , ועל כן עמדה ותעמוד גם במצבים קשים ועתידיים.

 

אור התמיד ('אור אלהים')  שהועלה במנורה אשר במקדש המטוהר - הוא , ורק הוא,  האור הנצחי, ומכוח  'נס פך השמן' אשר בו -  יאיר את נצחון החשמונאים לדורות עולם.

 

("מגד ירחים" 24 כסלו תשס"ב - נערך על פי פירושו של הרב עוזי קלכהיים זצ"ל 'באר מגד ירחים' )




מגד ירחים מר חשון (מהדורה ד)


חורב , שם בארצות עבר

ששון חיי הטבע שבת כבר,

ובארצנו - על מטר וטל -

נתפלל ברגש,  ונשאל...

(תרע"א)


בפרק הראשון מפרקי  "ארץ ישראל"  (אורות עמ' ט) קובע מרן הרב זצ"ל כי "צפיית הישועה היא הכח המעמיד של היהדות הגלותית, והיהדות של ארץ ישראל היא הישועה עצמה".

במשפט זה מובע עומק הרעיון של ההבדל בין ארץ ישראל למה ש'מחוץ לה' (=מעבר לה). על כן – מובנת גם העובדה  שאנו מכנים את ארצות הגולה בכנוי 'חוץ לארץ' ("חו"ל!), ומרן הרב זצ"ל מוסיף להן גם את הכינוי 'ארצות עבר' שכן עתה אחרי העבר - נותר  בהן רק ההווה של צפיית הישועה.

רק בארץ ישראל – לעומת זאת – קיים ויתקיים החיבור שבין העבר , ההווה והעתיד – והוא אשר יתבטא בקרוב בישועה עצמה.

בארצות הנכר אין כל חיות שכן יש בהן  רק יובש , יובש רוחני הנובע ממחלת הגלות , אשר בה חולל (ח"ו) שם הקב"ה , כתיאורו של  הנביא יחזקאל ( פרק לו,כ) "...באמור להם עם ד' אלה ומארצו יצאו..," או בבקשת הנביא יואל (פרק ב, יז) " .ואל תתן נחלתך לחרפה..."

 

אכן הנביא הושע (פרק יד, ו) מבטיחנו כי יבוא זמן בו "אהיה כטל לישראל, יפרח כשושנה" .

משום כך  מתפלל ומייחל  עם ישראל ל'שובו של הטל' , היינו לשובו לארצו כדי שתוסר ממנו  חרפת היובש אשר בגלות. . וישובו אליו הטל והמטר (הגשמיים)  והרוחניים אשר  הם רוח ד' על האומה.

ועוד יתירה מזו : שאלת (=בקשת) הגשמים המחיים נעשית לאחר ששבתה המולת האסיף , והיא נעשית על ידי תפילה מכל הלב.

נערך על פי פירושו של הרב ד"ר יהודה פליקס  בגליון "מגד ירחים" 35 מרחשון תשס"ג) )




מגד ירחים תשרי (מהדורה ד)


מה שמוטבעים [ שוקעים] לפעמים במניעות גדולות,

בין בענינים שבין אדם למקום,

בין בענינים שבין אדם לחברו,

לא יעכב כלל את התשובה הרוחנית.

וכיון שמבקשים לשוב  א ל  ד‘ –  שבים !

[והאדם מתחדש כבריה חדשה...]

(אורות התשובה פרק יד, ד)


הדרך אל התשובה אינה קלה , כשניגשים לחשבון הנפש ולתשובה עלול האדם  להיתקל בכמה וכמה קשיים.  חלקם - נובעים מהפער בין הרצון לתקן ובין היכולת לממש רצון זה באופן מעשי.

הקשיים הללו מצויים בכל התחומים, הן במצוות שבין אדם למקום והן במצוות שבין אדם לחבירו.

מרן הרב זצ"ל מעודד את בעל התשובה שלא יתייאש, לא יעכב דבר וימשיך ברצונו העז לתקן את דרכיו , ומכיוון שמטרתו וייעודו הם ממש לשוב  א ל   ד' -  יצליח בכך !

בהגדרת התשובה ודרגותיה מבחין מרן הרב זצ"ל מתוך הדיוק בפסוקים , דרגות בתהליך : ראשית , נאמר "ושבת ע ד  ד' אלוקיך"(דברים פרק ל, ב)  ואחר כך " ואתה תשוב ושמעת בקול ד' אלוקיך , (שם , ל, פסוק ח) ולבסוף – " כי תשוב  א ל  ד'  אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך " (שם, ל ,פסוק י).

אכן, בספרי "אורות הקודש" ( חלק ג, עמ' שמד )  מתוארת התמונה הראויה ויש בה כדי לסייע לקראת התיקון המלא:

”היחש הערכי של המצוות המוסריות החברותיות, [שהן] מצוות שבין אדם לחבירו, אל המצוות הרוחניות, שהן מצוות שבין אדם למקום, מתחלף הוא על פי ההארות השוטפות בביסוס הבנת התורה" .

דרך זאת , מלמדנו מרן הרב זצ"ל  כ''הדרכה מעשית' ואף למגוון המצבים  הוא כותב                    [אפילו !] ”כשמזדמן לצדיק נפילה מוסרית, אל יחת, ויעלה למקומו העליון במחשבת קדושתו. ביחוד אל יבהל מפני חטאת האדם בנוגע בין אדם לחבירו, בעניני כבוד, והתכבדות בקלון חברו, שלפעמים יש בהם קורטוב של טוב, מפני גדולת הנשמה , אלא שצריכים לזקקה בתשובה מאהבה, ולשוב תמיד לגבורה של ענוה, שלאהבת רעים, וזהירות בכבוד הבריות“. (אורות הקודש חלק ג,  עמ‘ רמה).

(נוסח מקוצר וערוך מתוך מאמרו של הרב בניהו ברונר הי"ו שהתפרסם בעמוד השער של גליון "מגד ירחים" מס'  194 תשרי תשע"ו)



מגד ירחים אלול (מהדורה ג)


"התשובה הכללית, שהיא עילוי העולם ותיקונו,

והתשובה הפרטית, הנוגעת לאישיות הפרטית של כל אחד ואחד

עד כדי דקות הפרטים של תיקוני- התשובה המיוחדים...

הן ביחד - תוכן אחד"

( אורות התשובה פרק ד ,  ג)


מרן הרב זצ"ל עסק רבות בנושא 'התשובה' בהגותו ובהנהגתו . בכתביו בהלכה ובמחשבה , מדגיש הרב זצ"ל שמושג 'התשובה' רחב ביותר. הוא כולל ומתייחס לעניינים השייכים  הן לחיי הפרט והתנהגותו והן לחיי הכלל על כל היבטיו. . 'התשובה הכללית' - היא תיקון העולם במלכות שדי ובמרכזה התשובה של עם ישראל לארצו. 'תשובת הפרט' משמעה היחיד הבודק את מעשיו, מפשפש בהם, מתחרט על העבירות שעשה, מתוודה ומקבל על עצמו שלא יחזור עליהם בעתיד

חידושו הגדול של מרן הרב זצ"ל , הוא בראייתם של אלו ואלו כ'תוכן אחד'.

היינו, גם הפרטים המדוייקים  המנויים בהלכה ובספרי המוסר השייכים ליחיד ולחייו,  וגם תיקון העולם , שמשמעותו שיפורם ועילויים של החיים , בכל שלל התחומים - החברתיים והפיסיים, הכלכליים, והתרבותיים – כולם כרוכים ומחוברים זה לזה.

אכן, התשובה אל כבוד ד' היא התשובה המאפיינת את דורנו - דור  הגאולה  הדרך בה סימני "עקבתא דמשיחא", מתגלים במשולב  בעולם ובישראל

על כן, הרוצה להיות שותף למהלך התשובה של הדור, צריך להראות את השפעתה של תורה בכל מרחבי החיים ומתוך כך ישפיעו הדברים גם על אורחות חייהם של הפרטים. יחד עם זאת עליו לראות גם בעולם ההולך ונבנה  בחייו החומריים תהליך של בניין ותשובה.

בתקופת הגאולה קיימת שאיפה לתיקון עולם לגילוי כבוד ד' בכל רובדי המציאות – "ספר אחד וגדול ובו פרקים רבים מחוברים זה לזה".


(נוסח מקוצר וערוך  מתוך מאמרו של הרב בניהו ברונר הי"ו שהתפרסם בעמוד השער של גליון    "מגד ירחים" מס' 206 אלול תשע"ו )




מגד ירחים אב (מהדורה ג)


מציאות קדושת המקום,

שבתכלית המעלה הוא נמצא במקום המקדש, שמשם יצאה האורה לעולם,

נשגבה היא מהשקפת בינת אדם .

(עולת ראיה א רלו)

חודש אב עומד בעשרת ימיו הראשונים  בסימן 'חורבן הבית' (בהמשכו – תבוא התקוה לנחמה ועל כן הוא נקרא גם בשם 'חודש מנחם-אב') . חז"ל לימדונו כי החורבן הפיסי של בית המקדש , נגרם כתוצאה מירידה ערכית ומוסרית ועל כן בנייתו של הבית השלישי – הוא המקור והתקווה לחיי אורה  וקדושה.

'קדושת מקום המקדש' ממנה יצאה האורה לעולם והיא פסגתה של מציאות 'קדושת המקום'.

אכן, מושג ייחודי זה קשה הוא להשגה ולהבנה אנושית .  שהרי גם כי 'מלוא  כל הארץ כבודו'  של ד' יתברך,  הרי משום כך ההתמקדות  במקוםהמסויים מיועדת לסייע לבני האדם , לפי טבעם ,  להיות מושפעים ומודרכים לטובה.

כח הדמיון של האדם פועל דרך עצמים פיזיים ועל כן יופיו של המקדש ושל כליו, נוים של בגדי הכהונה ,וטהרת הגוף , הם התנאים להתגלות הקדושה האלוקית החבויה וגנוזה במציאות ובעולם. על חורבנם – אנו אבלים , ולבניינם – אנו מייחלים !

"אי אפשר לצייר תמונה שלימה של עושר הדמיון , כשהבערות שולטת והרשעה המעשית מתגברת" על כן "רק בהתרוממות רוחנית ומעשית חשובה וקבועה אפשר יהיה להשיב את בניין בית המקדש למקומו".

(מוסר הקודש עמ' ר)

(נוסח מקוצר וערוך מתוך מאמרו של הרב בניהו ברונר הי"ו שהתפרסם בעמוד השער של גליון "מגד ירחים" מס' 180 מנחם אב תשע"ד)


מגד ירחים חודש תמוז (מהדורה ג)


נחלת קודש היתה מאז לישראל ממורשת אבות...

...אבל לא הסתגל העולם אז לקדושה תמידית, כי אם לקדושה המופיעה לשעתה.

עולת תמיד – העלייה התמידית זהו ענין של תכונה העשויה בהר סיני...

[רק] בבואנו אל הר סיני - נקבעה בנו אש הקודש בתכונתה המעשית,

"נעשה ונשמע" , וזהו יסוד קיום האשה שבקרבנות.

(עולת ראיה א, עמ' קלא –ב)


רבותינו לימדונו כי בין הדברים הרעים שאירעו  בי"ז בתמוז  היה גם "ביטול התמיד" ואף הוא היה  מן הגורמים לתקנת "צום הרביעי" (חודש תמוז).

הפסוק אומר: "עולת תמיד העשויה בהר סיני" ויש להבין את הקשר בין עולת התמיד לבין הר סיני. הרי כל המצוות ניתנו בהר סיני ובמה נתייחד התמיד ?

נושא הקשר בין ה'אין סוף' למעשים הפרטיים - היה מאז ומעולם במוקד הדיונים הפילוסופיים והשיח של האדם עם נפשו., מטרת הבריאה היתה לגלות בכל נברא ובכל מציאות את האור האלוקי.

כאמור מסרו לנו חז"ל כי ב"ז בתמוז 'נשרפה התורה ובטל התמיד' היינו אז מאותה שריפה , החל התהליך של החולשה ביכולת לגלות את הקודש תמיד. התורה- נשרפה, קיימותה היתה בעוצמה נמוכה מן הרגיל, גם קרבן התמיד השומר על קירבת האלוקים התמידית של עם ישראל - בטל לגמרי.

שכן "ב[קרבן] תמיד - היה כלול כל ניצוצי החיים של הנפש הבהמית של כל ישראל, והיה מתעלה בכללו על ידי  הקרבתו , ועימו היו מתעלים כל ניצוצי החיים שירדו בכל עונה מעונות היום...." (שמונה קבצים, קובץ א, תתכו)

מה עלינו לעשות ? לשאוף כל הזמן לקירבת אלוקים תמידית, להרבות בתפילה, ולקרוא לבורא העולם שיחזיר את התמיד ואת התורה אלינו,  להופעתם השלימה. "ירגיש כל אחד מישראל...מאמירת התמיד בכל יום , שהיא עושה בסגולתה מעין פעולתה העליונה..." )שם)

(נוסח מקוצר מתוך מאמרו של הרב זאב קרוב זצ"ל שהתפרסם בעמוד השער של גליון "מגד ירחים" מס' 142 תמוז תשע"א)




מגד ירחים חודש סיון (מהדורה ג)


התפארתזו מתן תורה....


יסוד הנוי הוא  היחס המדוייק בין החלקים.

החכמה האלוקית יסדה תפארת כללית,


דהיינו חוקי חיים שיהיו מועילים לסדר הנהגה שלימה

ומדוייקת בין כל הכוחות הנפשיים האנושיים,


בין השכל והרגש בין הגשם והרוח,

בין העבר ההוה והעתיד,

בין הפרט והכלל,

הכל בערך מדוייק שהוא הפאר האמיתי.

(על פי "עין איה" , מסכת ברכות חלק ב, עמ' 380)


במסכת ברכות (דף נח,א) דורש רבי עקיבא את המלים בפסוק "לך ד' הגדולה והתפארת וכו' (דברי הימים א פרק כט,יא) כי 'התפארת' – זו מתן תורה.

מרן הרב קוק זצ"ל מבאר כי יופיו של כל דבר ניתן להגדרה על פי היחס הנכון בין חלקיו.

לדעתו, גם חוקי החיים צריך שיהיה בהם יחס נכון בין כל הערכים השונים אשר בחיינו. . יחס זה נוגע לכל היסודות החשובים כגון השכל והרגש, הגשמיות והרוחניות, הפרט והכלל וכו'

אכן, קביעת היחס הזה יכולה להיעשות רק על ידי סמכות רחוקה משיקולים אנושיים וקטנים. סמכות ייחודית זו הוא רק הבורא יתברך שמו.

התורה שקבלנוה בסיני הוא 'ספר ההדרכה האלוקי' אשר בו מיושם היחס הזה הלכה למעשה. כל תרי"ג המצוות  תפקידן להנחות את האדם להתנהגותו בחייו , להפנים את המוסר האלוקי בליבו , ולהשפיע רוב טוב על נפשו.

(מתוך החוברת "תורת חיים" בסדרת "מעגל הזמנים" בהוצאת "בית הרב" – 'מגד ירחים' 30 תשס"ב)



מגד ירחים חודש אייר (מהדורה ג)



אין המדינה האושר העליון של האדם...

מה שאין כן מדינה שהיא ביסודה אידיאלית....

מדינה זו היא מדינתנו , מדינת ישראל,

יסוד כסא ד' בעולם !

(אורות ישראל  פרק ו ,ז)


דברים אלו כתבם מרן הרב זצ"ל שנים רבות לפני ההכרזה על הקמת המדינה בחודש אייר שנת תש"ח.

היתה זו אמירה המייחדת ומחברת את השאיפה לשיבה אל הארץ ברצון ובצורך לכונן מחדש את ממלכתו (=מדינתו)  מחדש אחרי שנות הגלות. ולראשונה הופיע כאן שמה של "מדינת ישראל" !

בניסוח זה של השאיפה הלאומית – ביטא מרן הרב זצ"ל את אמונתו העמוקה כי  כל המתרחש בעם ישראל בתקופת  מאות השנים  האחרונות - הוא תהליך אלוקי להגשמת האידיאלים הרוחניים  שהם הביטוי העתידי לאושר העליון של האומה.

בדרך כלל  אנו מורגלים לכך כי תפקידה ואופיה של  כל 'מדינה' בעולם בצורה ובאופי  שאנו מורגלים אליה היא לבנות כלים ולשמש אמצעי לחייםחברתיים כלכליים ובטחונים  המסודרים ומוסכמים בין תושביה – כדי להגיע  לאושרה של החברה ולאושרו של האדם.

אך לא כזו  - היא מדינתנו ! שכן ביסודה מצויים האידיאלים  והם  מוארים  באור האלוקים והם אשר מאירים  את הגאולה הבאה לעם קמעא קמעא...

מדינת ישראל אינה אמצעי – היא המטרה !  והיא היסוד האידיאלי ('כסא ד'!') המוצק של האושר העליון - בגילוי מלכות ד' בעולם.

מרן הרב זצ"ל מוסיף כי אושר נשגב זה צריך ל'ביאור ארוך' כדי להעלותו תמיד , אף בימי החושך, אך אנו יודעים "שלא מפני זה יחדל מלהיות האושר היותר גדול."

(מבוסס על חלק ממאמרו של הרב איתן אייזנמן  ב"מגד ירחים" גיליון 42)





מגד ירחים חודש ניסן (מהדורה ג)


שני הכוחות הללו , כח העבדות וכח החירות -

צריכים אנחנו להבינם  , לא בתור שני כוחות נפרדים...

כי אם שניהם מחוברים יחדיו , ומשלימים זה את זה...

(עולת ראיה ב עמ' רפט)


בפירושו של מרן הרב זצ"ל  ל"הגדה של פסח" על מנהגו של הלל  'זכר למקדש' אשר הוכתר בסימן הסדר במילה 'כורך' -  מופיע  ההיגד דלעיל בהרחבה וכבעל משמעות רעיונית עמוקה.

בדבריו, שולל מרן  הרב זצ"ל  את הסתירה או הניגוד בין 'כח העבדות' ל'כח החירות' – לדעתו, אין אלו שני כוחות נפרדים כאשר כל אחד מהם מתייחד במקצוע אחר בחיים – אלא דווקא שניהם מחברים ומשלימים זה את זה.

אמנם, אכילת המצה- אשר היא כידוע לזיכרון החירות ולזכרון היציאה ממצרים , ואכילת המרור – הבאה לתזכורת השעבוד , אך בעומק הדברים יש ללמוד ולהבין כי -

במצה – מתגלה הסגולה הפנימית ויכולת  אהבת התורה והמצוות . של ישראל,  אשר על כן יש בה בבחינת סיוע  להתגברות על הנטיות 'הפרטיות' ( טרם הההזדהות עם 'המטרה הכללית') , ואז תתגלה   'סגולת החירות' בעוצמתה וברור הדבר כי במקום זה אין זה נכון ש'תכונת העבדות' תהיה בבחינת גורם מעכב.

מאידך – במקום ש'כח העבדות' לד' יתברך – ראוי שיאפיין  את  התנהגות האדם – אין הדבר ראוי שתשוקת החירות 'תסיג את גבולו'. ומשום כך ראויים שני הכוחות , כח המצה וכח המרור להיות מאופיינים כל אחד בפני עצמו.

אך בסופו של עניין, באה הכריכה יחדיו של 'המצה והמרור' –כדי להעמיד נוכח עינינו את המטרה התכליתית - ובה הידיעה וההכרה אשר בחירות העליונה , ואשר בה קיימת  העבדות הרוממה למלך הכבוד שהיא החירות הגמורה - כמילותיו הנפלאות של רבי יהודה הלוי כי "...עבד ד' - הוא חופשי לבדו" !

(מבוסס על פרשנותו  של הרב אליעזר חיים שיינוולד – מגד ירחים  גיליון 77)




מגד ירחים חודש אדר (מהדורה ג)


השמחה והמעשה


"העונג והשמחה הם דברים מוכרחים להיות מתלווים אל כל עסק [עיסוק] רוחני –

[כי] רק כאשר יתענג האדם וישמח במעשה הטוב והיושר -

אז יהיה חרוץ לעשותם בתכלית שלימותם, ולהוסיף עליהם מידי יום ביומו ...


רק כאשר העונג והשמחה הפנימית בלב מצורפים למעשה הטוב והצדק ,

אז הם מתבססים באדם להיות קבוע בדרכי האל הטוב ברוך הוא..."

(מרן הראי"ה קוק , עקבי הצאן  , עמ' קיז)


מרן הרב זצ"ל מדגיש את ערכה החיובי של השמחה לחיים רוחניים סדירים , הוא קובע כי  אין היא רק בגדר של 'שעשוע' הנלווה לחיים -  אלא דבר 'מוכרח' וחיוני לחיים.

מרן הרב זצ"ל מפרט שתי תכונות אותן מקנה השמחה לאדם : האחת – חריצותוהשנייה - הפנמה השמחה - נותנת סיפוק וממריצה את האדם. שכן כאשר העבודה הרוחנית היא עבורו אך  'לטורח' כי אז  יגלה האדם בזמן קצר סימני עייפות – למרות שהוא מכיר בחשיבותה של העבודה . (וכמובן שהדבר נכון ומתאים  גם בתחום החומרי של החיים)

כמו כן מאפשרת השמחה - הפנמתם של ערכים ומידות טובות אצל האדם .  העושה חסד מתוך שמחה  קונה לו את מידת היושר.. שהרי רואים אנו כי  גם העושה מעשים טובים רבים בחייו –את חותמם  הממשי על אישיותו מטביעיםרק מעטים  ('מתבססים')  בחייו ואז יגיע אל תכלית שלימותם וישאף להוסיף עליהם מידי יום ביומו.

בעל "ספר החינוך" (מצוה תפח)  משווה בין השמחה למזון.:  לדעתו, כשם שהגוף - זקוק למזון, כך הנפש - זקוקה למזון רוחני וזו היא השמחה, המחיה אותה.

(על פי "כוסית של שמחה" בסדרת 'מעגל הזמנים' –  בהוצאת "בית הרב")




מגד ירחים חודש שבט (מהדורה ב)


מטעי עץ פרי על אדמת קדש -

יפריחו תקות דור דורים.

(מרן הראי"ה קוק , מגד ירחים, שבט  תרע"ב ,  תרע"ד)


במסכת יבמות (דף סג,א)  לימדונו  חכמים  משפט ברור ונוקב: "אדם שאין לו קרקע – אינו אדם" .

כוונת הדברים היא שעבודת האדם בהכשרת הקרקע ובטיפוח נטיעותיו בה - כדי שיניבו פירות , היא 'נקודת האחיזה' של האדם באדמה , והיא הביטוי ליצירה המשותפת.

מכיוון שכך , ניתן להסיק כי התלישות מהקרקע מערערת את יסודות הקיום  של היחיד והיא נכונה ומתאימה גם באשר למצבו של עם ישראל בגלות.

ומכאן – כי שיבת ישראל לארצו, היא חזרה למקומו הטבעי ,המיועד לו מבראשית.


עניין 'הנטיעות' חוזר  ומוזכר בכמה  וכמה  אמירות ודוגמאות נוספות:

אברהם אבינו המגיע מארם נהריים   אל צפונה של הארץ –אל 'סולמה של צור' – הרואה את תושביה 'עסוקין בניכוש, בעידור ובנטיעה'  פותח בהתלהבות  ואומר : "הלוואי ויהי חלקי בארץ הזאת"  (בראשית רבה,  פרשה לט) .

ועוד : חכמינו העמיקו וראו בנטיעה 'הליכה בדרכי ד' ! שהרי  כשם שנטע ד' אילנות בגן עדן, נצטוו ישראל בבואם לארץ 'להתחיל בנטיעות'. (ויקרא רבה פרשה כה, ג)

ועוד דוגמאות רבות.

בדרך זאת מובנת גם קביעתו של רבי אבא  (סנהדרין דף צח,א) את זמנו של ' הקץ המגולה' על פי הפסוק בספר יחזקאל : "ואתם הרי ישראל – ענפיכםתטעו ופרייכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא..."(יחזקאל פרק  לו,ח)

ברור הדבר, כי אין מדובר כאן בחישובי קיצין נסתרים, אלא בראייה ממשית של הדרך לשיבת ישראל לארצו.

בביטוי הנשגב של "תקוות דור דורים" בסיומו של הפתגם, מביא מרן הרב זצ"ל את עניין הנטיעות – עד לדורו של משיח , הזוכה ורואה את מטעי עצי הפרי על אדמת הקודש והם  המפריחים בלבבות 'תקות דור דורים' .


(הפירוש - על פי "באר מגד ירחים" להרב עוזי קלכהיים זצ"ל)





מגד ירחים חודש טבת (מהדורה ב)


צללי החושך של העתקת התורה ליוונית -

ייהפכו לאור, כשייגלה המקור העברי - בטהרו.

(הראי"ה קוק , מגד ירחים,    טבת  תרע"ב ,  תרע"ד)


בימי חודש טבת בולטים  מאד הימים  המציינים ימי צרה לישראל , המוכר ביותר ביניהם  הוא יום עשרה בטבת שבו החל המצור על ירושלים בשלהי הבית הראשון., מאורע אשר מסמל את תחילת חורבנה של העיר.  כמאמר הכתוב:

בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָלַיִם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק (מגדל) סָבִיב. וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר.... וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ (מלכים ב כה,א)

מצור זה נמשך כשנה וחצי עד להבקעת החומה וכיבוש העיר בט' בתמוז בשנה האחת עשרה למלכות צדקיהו (586 לפנה"ס.)

ועוד : במגילת תענית מסופר כי בתקופת תלמי המלך  ביום ח' בטבת תורגמה התורה ליוונית על ידי שבעים זקנים , - ומצויין שם כי אז "החושך בא לעולם" . לעומת זאת  במסכת סופרים (פרק א,ז) מופיע הסיפור בגוון מעט שונה , וכך שנינו שם :

"מעשה בחמישה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה - יוונית - והיה היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל - שלא הייתה התורה יכולה להיתרגם כל צרכה"

הסבר הדברים הוא בכך  שפעולת התרגום העלימה את רמזי החכמה אשר בשמות ד' הכתובים בה וכן באותיותיה, וכמובן שצמצמה והעמידה אותה רק למובן  מוגדר אחד - ללא אותם 'שבעים הפנים' אשר לה.

חז"ל  דימו מעשה זה ליום "שנעשה בו העגל" ויש להבין דמיון זה בכך שכשם שבחטא עשיית העגל צמצמו את האלוקי האינסופי למעשה האדם – כך גם את התורה  האינסופית- צמצמו למסגרת אנושית – שכלית ומוגבלת  , ואלו הם אותם 'צללי החושך' אשר בראשית פתגמו של מרן הרב זצ"ל

אכן, 'ירידת התורה' הזו הצמיחה תועלת מסוימת בהכשרת כלל האנושות לקראת התעלותה. דווקא כך, יהיה בירידה זו , כדי לשפר את המצב המוסרי של אומות העולם בדרכם לקראת סופו של התהליך אשר בו יהפכו לאור גם 'צללי החושך'.

[הפירוש - על פי "באר מגד ירחים" להרב עוזי קלכהיים זצ"ל]







מגד ירחים חודש כסלו (מהדורה ב)

"הברק האלהי שבנשמת החשמונאים , נתפוצץ לניצוצות -

כשיתקבצו - לאבוקה אחת - ישוב להיגלות."

(הראי"ה קוק , מגד ירחים,    חשוון  תרע"ב ,  תרע"ד)


במחשבה האנושית הרגילה נתפס המושג "שלום" כביטוי לביטולן של המחלוקות וכבקשה וכשאיפה לאחידות הדיעות.

אך - לדעת מרן הרב זצ"ל  "השלום האמיתי אי אפשר שיבוא לעולם כי אם דווקא על ידי הערך של ריבוי השלום" . וריבוי זה הוא –"שיתראו כל הצדדים וכל השיטות ויתברר איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו ועניינו" ( עולת ראיה א עמ' של)

כזכור, החשמונאים – כהנים היו , והם ברכו , כמצווה וכמיועד , את עם ישראל בשלום.

ואכן, ייעוד עילאי זה הוא אשר נתן להם את העוז ואת העוצמה להילחם, ליטול חרב בידם כמו שעשה פנחס אביהם וקינא לכבוד ד' למען ה'שלום' . דווקא במלחמתם ביקשו להשיב את השלום על כנו ואף לטהר את המקדש מגילולי העבודה הזרה שהובאו אליו - וזאת למרות שעיסוקם היה ויהיה תמיד רוחני גרידא.

ועוד יש להדגיש כי פירודם של כל האורות בהיותם מצויים כיום בפיזור ובפרטיות  , יביא בסופו של דבר לעושר הכלל בריבוי גוונים  (אורות הקודש א, עמ' ל-לב) שכן אפילו 'הברק האלוהי' –אשר 'נתפוצץ לניצוצות'  היינו: 'החכמה הנבואה, הצדק , הגבורה החסד והשמחה המופיעים לפנינו עתה 'זעיר כאן זעיר שם'- מנורת החנוכה היא אשר תביא את איחודם של כל האורות למקום אחד.

לשון מטבע הברכה על ההדלקה הוא 'נר חנוכה' לא 'נרות חנוכה' - יש בו כדי 'נשיאת הדעת' אל העתיד העליון של 'עולם האחדות' - היינו את הכישרון והיכולת לראות בכל גילויי האורות השונים - שורש אחד ! לאמור , 'בית אב' אחד לכולם.

ואמנם, יש לזכור כי פעולה זו – היא בבחינת חינוך ארוך וממושך.

אבל כאשר תגיע העת 'כשיתקבצו לאבוקה אחת' כל אותם האורות הנפרדים , 'ישוב [אז] להיגלות   הברק האלוקי שבנשמת החשמונאים – וייגלה אז השלום האמיתי' – והוא אשר יביא את התיקון העליון, באיחוד כל הכוחות , ובשילוב כל המקצועות למקום אחד ולמגמה אחת.


[הפירוש - על פי "באר מגד ירחים" להרב עוזי קלכהיים זצ"ל]



מגד ירחים חודש חשון (מהדורה ב)

"כשהנשמה מאירה –

גם שמים עוטי ערפל

מפיקים אור נעים"

(הרב קוק , מגד ירחים   חשוון  תרע"ב ,  תרע"ד)


השינויים  בתקופות השנה  באים כמובן לידי ביטוי במראה ובאופי של הסביבה החיצונית. האופי החיצוני-האקלימי  הזה – משפיע בצורה ברורה מאד על מצב רוחו הפנימי של האדם.

כי הנה בסתיו – שעה שהשמיים אפורים בצבעם והם מלאי עננים – דווקא אז עלולות לעלות בלב האדם מחשבות 'שאינן שמחות'  , כמו שאלות ותהיות על קיומו ועל חידלון האדם במציאות.

הסביבה הסתווית – טרום החוף המתקרב – גורמת לאדם ראייה פסימית של החיים , ראייה השוללת את החיים בכלל ומתעלמת מן הטוב שבהם.

יש להבין כי לאמיתו של עניין מקורה של ראייה זו היא בחוסר ההרמוניה בנפש האדם ובעין הרעה שבאדם עצמו ולא בסביבה החיצונית.

אך מאידך – כ'שהנשמה מאירה' והרמוניה פנימית שוררת בלב האדם, הרי הוא זוכה לראייה אופטימית של העולם ועל המתרחש בו , והתבוננותו היא מנקודת מבט של אחדות וטוב יופי ושלום.

בשעה שכזו – אפילו מתוך הערפל בוקע אור נעים ואביב חדש הולך ובא  אז לעולם !

וכיצד יכול האדם לסגל לעצמו את ראיית הטוב ואת מגמת האופטימיות בתוך הערפילים ?

כותב על כך רבי משה חיים לוצאטו – הרמח"ל זצ"ל בראש ספרו "קל"ח פתחי חכמה":

"כל חכמת האמת אינה אלא חכמה מראה אמיתות האמונה. להבין – איך כל מה שנברא או נעשה בעולם ...ואיך מתנהג [הכל] בדרך נכון מן האל האחד ברוך הוא , להביאו אל השלימות הגמור באחרונה."

היינו משמעות עומק האמונה הוא לדעת ולהפנים כי אפילו בתקופת משבר – הקב"ה משגיח על הכל ומכוון את העולם כולו להופעת הטוב.

(הפירוש על פי "באר מגד ירחים" להרב עוזי קלכהיים זצ"ל)





מגד ירחים חודש תשרי (מהדורה ב)

"חשבון הנפש וסילוד היראה – הם ניר התשובה,

אומץ הדעת וצהלת הרוח – ראשית תבואתה".

(הרב קוק , מגד ירחים   תשרי תרע"ב ,  תרע"ד)

בביאור מהותה של מצוות "התשובה"  –עסקו ההוגים והכותבים במשך כל הדורות,  בפירוט השלבים המוליכים אל התשובה עד לקיומה בשלימות.

לדוגמא, בפרק השני בהלכות תשובה מנסח הרמב"ם (בהלכה ב) שלבים אלו בלשון זו :" ומה היא התשובה? [ והוא מפרט: ] (א) שיעזוב החוטא חטאו, (ב) ויסירו ממחשבתו, (ג) ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר: "יעזוב רשע דרכו ואיש אוון מחשבותיו" (ישעיהו נה, ז). כאמור, בדרך זו  של ציוני השלבים נוכל למצוא גישות בכלל ספרות המוסר . (כגון : בספר שערי תשובה לר"י מגירודי , במסילת ישרים לרמח"ל עוד) .

בדברי מרן הרב זצ"ל  המצוטטים לעיל , מדמה הרב את תהליך התשובה לפעילותו של החקלאי בשדה : ראשית  - החרישה ("הניר")  אשר  דמיונה אצל האדם הוא לפעילות שיש בה מכאובים של חשבון הנפש ושל הסלידה מתוך יראה מן החטא. מצבים אלו הם ללא ספק קשים ואף מדכאים  את עושיהם .

מאידך , עם התקדמותו , מסוגל האדם להגביר את ערך אישיותו ולחזק את כוחותיה עד כדי צמיחתה וצהלתה של הנפש.

אצל מרן הרב זצ"ל נקראת התופעה הזו בשם : "ראשית התבואה" . שכן תשובה אמיתית שכזו – מביאה דווקא שמחה לחייו של האדם , דוגמת השמחה בתבואה הגדילה לראשונה בשדה.

סוגייא זו והשלכותיה על מצבי נפשו ורוחו של האדם השב בתשובה , עלו לדיונים חינוכיים עזים ואף סוערים בעולם התורה ובמיוחד עם התגברותה של תנועת המוסר ושיטות פעולתה  בישיבות ליטא ,  ואין כאן המקום לדון בסיפור ההיסטורי החשוב הזה.

מרן הרב זצ"ל בחיבורו המיוחד "מוסר אביך" וכן בכתביו , נוטה באופן  ברור דווקא לכוון התשובה השכלית, ולא הרגשית , אשר בה יש כאמור סממן של עצב ודיכאון  .

מתוך פתגמו המצוטט לעיל בתיאור התשובה   ובתיאור מרכיביה ואופייה ניכר כי הוא  נוקט בלשון 'אומץ הדעת וצהלת הרוח' , שהם תיאורים אופטימיים - לחלוטין.

(הפירוש על פי "באר מגד ירחים" להרב עוזי קלכהיים זצ"ל )



מגד ירחים לחודש אלול (מהדורה ב)

"ההכנה לתשובה הכללית

היא קול השופר , המאסף לכל המחנות"

התורה איננה נותנת טעם ברור למצוות תקיעת השופר.

במסכת ראש השנה (דף טז,א) קובעת הגמרא באופן החלטי  כי 'רחמנא אמר תקעו' והוא הסיבה המחייבת  והטעם היחיד לתקיעת השופר. אכן,  למדים אנו כי במשך הדורות ניתנו טעמים נוספים .

מכל הטעמים הללו מתייחס מרן הרב זצ"ל (פעמיים ! בלוח "מגד ירחים" שפרסם בשנים תרע"ב-תרע"ד !)– דווקא לקשר שבין התקיעה לתשובה – ובתוכה  ל'תשובה הכללית' . הוא קובע כי קול השופר הוא 'ההכנה' לתשובה הזו בהיותו 'מאסף לכל המחנות'. ופירוש הדברים הוא כך :

מבשרי הציונות הראשונים הרב יהודה אלקלעי זצ"ל והרב צבי קלישר זצ"ל ראו בשיבת עם ישראל לארצו ואלוקיו ביטוי נאמן ל'גאולה הטבעית' של העם, על כן ראו בה עניין חיובי והרב יצחק יעקב ריינס זצ"ל הוסיף ושכלל גישה זו בראותו בשיבה לארץ חובה הלכתית לשיפור חיי האומה.

בעקבות רבו הנצי"ב מוואלז'ין זצ"ל מדגיש מרן הרב זצ"ל את תפקידו של השופר באיגודם של כל המחנות שכן קיבוץ נדחי ישראל מכל גלויותיהם הוא תחילתה של התשובה הכללית ושל אחדות העם.

ויתירה מזו הוא כותב : "בחלישות הרוחנית - הפירוד הרוחני מתגבר"  ...האחדות המקרית של הגזע והעניינים החיצוניים לא יעצרו כח לאגד את הפירודים הרבים" (אורות התשובה יב,יא) על כן השופר המעורר לתשובה ולמעשים טובים הוא הגורם המאסף לכל המחנות , והוא המביא את העם כולו לתשובה הכללית , היא הגאולה.

* הפירוש על פי "באר מגד ירחים" להרב עוזי קלכהיים זצ"ל


מגד ירחים חודש אב (מהדורה ב)

"גילת עם בשביבי אור ישועה

תקומם אשר הרסה בכיה של חינם"

(הרב קוק , מגד ירחים אב  תרע"ד)

בתולדות ישראל מאופיין חודש אב- בעקבות האירועים הטראגיים שהתחוללו בו סביב  יום 'התשעה באב' - כיום של 'בכיה לדורות' בעקבות  חטא המרגלים  ובעקבות תגובת הבכי של העם באותו הלילה (תענית כט,א(

כידוע , בהמשך הדורות הבאים – נוספו אירועים  , אשר כולם מצביעים על 'מאיסה בארץ חמדה' (תהילים קו,כד).

מרן הרב זצ"ל קורא לתיקונם של חטא המרגלים וחטא עזיבת הארץ על ידי התעוררות של 'שיבה וישועה', ועל ידי 'גילת עם ' שיסמלו את שאיפתו ותשוקתו של עם ישראל לארצו, בניגוד לרוח דיבורי והתנהגות המרגלים .

'שביבי האור' – הם אשר יגרשו את קדרות חשכת האבל והחורבן.

כל המתאבל  עליה – זוכה ורואה בשמחתה של ירושלים , שמחת הבניין החושפת את הקשר המהותי אשר יוביל להפיכת ימי הצום והאבל – לימי ששון ושמחה .

(פירוש על פי 'באר מגד ירחים'  להרב עוזי קלכהיים זצ"ל)


מגד ירחים חודש תמוז (מהדורה ב)

"מבין המצרים נגאל עם

על ידי מורים חמושים בגבורה רוחנית

שאינם צריכים למקל חובלים"

(הרב קוק , מגד ירחים תמוז תרע"ד)

הזיכרון ההיסטורי הנוגע לחודש תמוז -  מתקשר בתודעה הלאומית עם אירועי הפורענות ועם חורבן ירושלים. ימים אלו – יבואו  כמובן לשיאם בתשעה ובעשרה לחודש אב בסיומה של תקופת "בין המיצרים".

מרן הרב זצ"ל  'משליך' הרגשה זו גם אל 'דרכי החינוך' . בדבריו הוא רומז למנהג המופיע ב'ספר הרוקח' (סימן שיט) שלא להכות את התלמידים בתקופת קיטרוג  זו 'ברצועה' – אלא לחנך אותם דווקא ב'דרכי נועם' ואז תבוא 'גאולת העם' (=חינוכו) על ידי 'מורים חמושים בגבורה רוחנית' היינו על ידי מורים בעלי שאר רוח.

בפרסומו 'עקבי הצאן' ,הראשון  שנדפס בארץ ישראל  , הוא מאפיין את מקור ירידתו הרוחנית של הדור לא בלב, לא ברגש, או בתאווה ובהפקרות – אלא דווקא במוח ! על כן יש לדעתו לכוון את האדם לאפיק הרצוי דווקא בהתעמקות  בעולם ההגות היהודית. (מאמר עבודת אלוקים, עמ' קמג)

זאת - בהקפת  ובעיסוק בכל חלקי התורה העוסקים בתורת האמונה , אשר תיעשה כאמור דווקא על ידי מחנכים המתגברים  בדרכי חינוכם על יצר הכעס וכיו"ב - תגובתם המאופקת , ללא  'מקל החובלים ' – ככינויים של תלמידי החכמים שבבל, שלא בארץ ישראל,  היא אשר תתרום להצלחתם ולגאולת העם השלימה.

(פירוש על פי 'באר מגד ירחים'  להרב עוזי קלכהיים זצ"ל)


מגד ירחים חודש סיון (מהדורה ב)

"אור תורה מתוך ערפל

ומעם נפרד משיח ד' "

(הרב קוק , מגד ירחים סיוון  תרע"ד)

האירוע ההיסטורי הבולט בחודש סיוון הוא כמובן מעמד הר סיני-יום מתן התורה. החודש נקרא בתורה בשם "החודש השלישי" וברשימות המועדים מוזכר  התאריך כיום להבאת ה'מנחה החדשה' בפרשת אמור (ויקרא) וכ"יום הביכורים" בפרשת פנחס (במדבר) .

מרן הרב זצ"ל משלב בפתגם החודש שני מאורעות מרכזיים – 'מתן תורה' ו'לידתו של דוד המלך'. לשני  אלו - מכנה משותף בהיותם ביטוי להשתחררות מן העולם הגס והעכור, וציון עלייה לעולם של אצילות וטהרה.

"אור התורה" מופיע דווקא 'מתוך הערפל' והתורה מאירה מאז ואילך, את החשיכה הרוחנית השוררת בעולם תוצאת  שעבוד מצרים.

כמסופר בפרשת וירא 'נפרד', לוט  - מאברהם אבינו  , אך למרבית הפלא והשמחה, לבתו - רות – למרות מואביותה - תכונות של חסד כזרעו של אברהם אבינו – ועל כן זכתה להיות "אמה של מלכות" אמו של דוד המלך – משיח ד'.

(פירוש על פי 'באר מגד ירחים'  להרב עוזי קלכהיים זצ"ל)



מגד ירחים חודש אייר (מהדורה ב)

"הגבורה העילאה  של תלמידי רבי עקיבא

והצפונה של קדושי הקהילות

מתחברות יחד באוצר הרזים של רשב"י "

(הרב קוק , מגד ירחים אייר תרע"ד)

חודש אייר – בהיותו  בין חודש ניסן לחודש סיון - נתון כולו בתוך ספירת העומר .

במובן ההיסטורי בולט בו  ביותר - נושא "הגבורה" . בראייתו הייחודית מחבר מרן הרב זצ"ל יחדיו

את גבורת 'תלמידי רבי עקיבא' עם גבורת 'קדושי הקהילות' ועם התואר העילאי של חז"ל למתן

תורה - אשר ניתנה מפי הגבורה – ובל"ג בעומר מתווספת לה תורת הנסתר ואישיותו של רשב"י

היינו  תלמידי רבי עקיבא אשר חיברו בין ישיבת בית המדרש למלחמת 'מרד' בר כוכבא.

קהילות שו"מ – שפירא וורמייזא ומגנצא מסרו נפשם בגבורה על קידוש השם -                        ובקיץ שנת ד'תתנ"ו (1096) החלו מסעי הצלב והניסיונות להציל את היהודים כשלו ואלפים רבים  מסרו את נפשם על קידוש השם .

ואכן, מרן הרב זצ"ל קובע כי כל גבורתם  של כל אלו באו מעומק תורת הרזים של רבי שמעון בר יוחאי. (הנושא - מחייב כמובן הסבר רחב ומעמיק )

(על פי 'באר מגד ירחים' להרב עוזי קלכהיים זצ"ל נפטר ט' באייר תשנ"ד)



מגד ירחים חודש ניסן (מהדורה ב)

יציאת ישראל ממצרים

תישאר לעד האביב של כל  העולם כולו .

(הרב קוק, מגד ירחים , ניסן תרע"ד)

'יציאת מצרים' מוזכרת תדיר בחיי עם ישראל , וכמובן בתפילותינו  בכל שבת , חג ומועד

מרן הרב זצ"ל  מרחיב ומוסיף כי היא 'האביב' של העולם כולו.

מפי רבינו הרצי"ה זצ"ל למדנו , שמרן הרב זצ"ל קבע  - כי אם ח"ו לא הוציאנו הקב"ה

ממצרים – כי אז היה העולם כולו נשאר במדרגה נמוכה חסרת כל רוממות רוחנית ,

הגאולה הפיסית מן השעבוד - משולבת בגאולה הרוחנית של מתן התורה ,

ושתיהן יחדיו הן 'האביב הפורח' של העולם כולו.

(פירוש על פי 'באר מגד ירחים'  להרב עוזי קלכהיים זצ"ל)



מגד ירחים חודש אדר ב (מהדורה ב)

"לא רק איש - בכוסו יוכר,

כי אם הגוי כולו "

(הרב קוק, מגד ירחים , אדר תרע"ד)

אמרו חז"ל כי בשלושה דברים האדם ניכר בכוסו , כיסו וכעסו. מרן הרב זצ"ל מרחיב מימרה זו  וקובע כי היא שייכת לא רק לפרט אלא גם לכלל ישראל.

בתלמוד מצאנו  : "שישראל אוכלין ושותין-  מתחילין בדברי תורה ובתשבחות אבל עובדי כוכבים ...אין מתחילין אלא בדברי תיפלות...הללו אומרים 'מדיות נאות' והללו אומרים 'פרסיות נאות'..". (מגילה דף יב,א)

לאמור : בסיס השמחה בעם ישראל הוא דווקא הצד הרוחני שבה. כך קובע גם הרמב"ם : "כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל, לא יימשך ביין ובקלות ראש, ...שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש, אינה שמחה  -  אלא הוללות ושכלות" (הלכות יום טוב, פרק ו, הלכה כ).

כאן- בשמחה המביאה להתעלות רוחנית ולעבודת ד' טמון ההבדל התהומי, בין חגי ישראל ובין חינגאות הגויים ,ועל כן גם בכוסו יוכר העם כולו , ולא הפרט בלבד.

ומרן הרב זצ"ל מוסיף בספרו 'אדר היקר' (עמ' קיז) ...כי "רק כאשר העונג והשמחה הפנימית בלב מצורפים (מצטרפים) למעשה הטוב, אז הם מתבססים (מופנמים) באדם".

(פירוש על פי 'באר מגד ירחים'  להרב עוזי קלכהיים זצ"ל)




מגד ירחים חודש אדר א (מהדורה ב)

"המזכירים כרכים ומוקפים מימות יהושע בן-נון

לא יוכלו להישאר עבדי אחשורוש"

(הרב קוק, מגד ירחים אדר תרע"ד)

משיצא עם ישראל לנדודיו הארוכים , הורה לו ירמיהו הנביא, 'לדרוש שלום העיר' ולהיאחז בגולה, הוראה זו מסוגלת הייתה ח"ו להפוך לתורת הגלות – למצב של קבע, ולדורות.

המאזין לרחש העולה מן הפסוקים במגילת אסתר. "איש יהודי...אשר הגלה ...עם הגולה......אשר הגלתה...אשר הגלה נבוכדנצר מלך בבל... (אסתר ב,ה-ו) מרגיש את צער דרי הגולה, הכואבים על הניתוק מארצם, ואשר גם בהצלתם בשיא שמחתם , לא שכחו את מעמדם השפל, ללא ארץ חמדה.

מעתה יובהר  הפתגם, כי גם כאשר קבעו מצוה לדורות בקריאת המגילה - תלו זאת בהזכרת ארץ ישראל, 'מימות יהושע בן נון' .כי לא יכולים היו ולא רצו להשלים עם הצלחות זמניות במלכויות הזרות.

וסיפר אחד ממקשיבי לקחו של מרן הרב זצ"ל שפעם בשמחת פורים עלה הרב על השולחן וקרא בקול רם ובהתלהבות קודש: "איככה אוכל וראיתי באובדן מולדתי" – זוהי כל התורה כולה.

(הפירוש על פי 'באר מגד ירחים' להרב עוזי קלכהיים זצ"ל)



כל עלוני מגד ירחים

שיצאו לאור בשנים תש"ס-תשע"ט  (2000-2019)

בעריכת הגב' שושנה רייך

 

תשע"ט

שבט תשע"ט - גליון 235

טבת תשע"ט - גליון 234

כסלו תשע"ט - גליון 233

חשון תשע"ט - גליון 232

תשרי תשע"ט - גליון 231


תשע"ח

אלול תשע"ח - גליון 230

אב תשע"ח - גליון 229

תמוז תשע"ח - גליון 228

סיון תשע"ח - גליון 227

אייר תשע"ח - גליון 226

ניסן תשע"ח - גליון 225

אדר תשע"ח - גליון 224

שבט תשע"ח - גליון 223

טבת תשע"ח - גליון 222

כסלו תשע"ח - גליון 221

חשון תשע"ח - גליון 220

תשרי תשע"ח - גליון 219

 

תשע"ז

תשרי תשע"ח - גליון 219

אלול תשע"ז - גליון 218

אב תשע"ז - גליון 217

תמוז תשע"ז - גליון 216

סיון תשע"ז - גליון 215

אייר תשע"ז - גליון 214

ניסן תשע"ז - גליון 213

אדר תשע"ז - גליון 212

שבט תשע"ז - גליון 211

טבת תשע"ז - גליון 210

כסלו תשע"ז - גליון 209

חשון תשע"ז - גליון 208

תשרי תשע"ז - גליון 207

 

תשע"ו

אלול תשע"ו - גליון 206

אב תשע"ו - גליון 205

תמוז תשע"ו - גליון 204

סיון תשע"ו - גליון 203

אייר תשע"ו - גליון 202

ניסן תשע"ו - גליון 201

אדר ב תשע"ו - גליון 200

אדר א תשע"ו - גליון 199

שבט תשע"ו - גליון 198

טבת תשע"ו - גליון 197

כסלו תשע"ו - גליון 196

חשון תשע"ו - גליון 195

תשרי תשע"ו - גליון 194

 

 

תשע"ה

אלול תשע"ה - גליון 193

אב תשע"ה - גליון 192

תמוז תשע"ה - גליון 191

סיון תשע"ה - גליון 190

אייר תשע"ה - גליון 189

ניסן תשע"ה - גליון 188

אדר תשע"ה - גליון 187

שבט תשע"ה - גליון 186

טבת תשע"ה - גליון 185

כסלו תשע"ה - גליון 184

חשון תשע"ה - גליון 183

תשרי תשע"ה - גליון 182

 

 

תשע"ד

אלול תשע"ד - גליון 181

אב תשע"ד - גליון 180

תמוז תשע"ד - גליון 179

סיון תשע"ד - גליון 178

אייר תשע"ד - גליון 177

ניסן תשע"ד - גליון 176

אדר ב' תשע"ד - גליון 175

אדר א' תשע"ד - גליון 174

שבט תשע"ד - גליון 173

טבת תשע"ד - גליון 172

כסלו תשע"ד - גליון 171

חשון תשע"ד - גליון 170

תשרי תשע"ד - גליון 169

 

 

 

תשע"ג

אלול תשע"ג - גליון 168

אב תשע"ג - גליון 167

תמוז תשע"ג - גליון 166

סיון תשע"ג - גליון 165

אייר תשע"ג - גליון 164

ניסן תשע"ג - גליון 163

אדר תשע"ג - גליון 162

שבט תשע"ג - גליון 161

טבת תשע"ג - גליון 160
כסלו תשע"ג - גליון 159
חשון תשע"ג - גליון 158
תשרי תשע"ג - גליון 157

 

תשע"ב

אלול תשע"ב - גליון 156
אב תשע"ב - גליון 155
תמוז תשע"ב - גליון 154
סיון תשע"ב - גליון 153
אייר תשע"ב - גליון 152
ניסן תשע"ב - גליון 151
אדר תשע"ב - גליון 150
שבט תשע"ב - גליון 149
טבת תשע"ב - גליון 148
כסלו תשע"ב - גליון 147
חשון תשע"ב - גליון 146
תשרי תשע"ב - גליון 145

 

תשע"א

אלול תשע"א - גליון 144
אב תשע"א - גליון 143
תמוז תשע"א - גליון 142
סיון תשע"א - גליון 141
אייר תשע"א - גליון 140
ניסן תשע"א - גליון 139
אדר ב' תשע"א - גליון 138
אדר א' תשע"א - גליון 137
שבט - תשע"א - גליון 136
טבת תשע"א - גליון 135
כסלו תשע"א - גליון 134
חשון תשע"א - גליון 133
תשרי תשע"א - גליון 132

 

תש"ע

אלול תש"ע - גליון 131
אב תש"ע - גליון 130
תמוז תש"ע - גליון 129
סיון תש"ע - גליון 128
אייר תש"ע - גליון 127
ניסן תש"ע - גליון 126
אדר תש"ע - גליון 125
שבט תש"ע - גליון 124
טבת תש"ע - גליון 123
כסלו תש"ע - גליון 122
חשון תש"ע - גליון 121
תשרי תש"ע - גליון 120

 

תשס"ט

אלול תשס"ט - גליון 119
אב תשס"ט - גליון 118
תמוז תשס"ט - גליון 117
סיון תשס"ט - גליון 116
אייר תשס"ט - גליון  115
ניסן תשס"ט - גליון 114
אדר תשס"ט - גליון 113
שבט תשס"ט - גליון 112
טבת תשס"ט - גליון 111
כסלו תשס"ט - גליון 110
חשון תשס"ט - גליון 109
תשרי תשס"ט - גליון 108

 

תשס"ח

אלול תשס"ח - גליון 107
אב תשס"ח - גליון 106
תמוז תשס"ח - גליון 105
סיון תשס"ח - גליון 104
אייר תשס"ח - גליון 104
ניסן תשס"ח - גליון 103
אדר ב' תשס"ח - גליון 101
אדר א' תשס"ח - גליון 100
שבט תשס"ח - גליון 99
טבת תשס"ח - גליון 98
כסלו תשס"ח - גליון 97
חשון תשס"ח - גליון 96
תשרי תשס"ח - גליון 95

תשס"ז

אלול תשס"ז - גליון 94
אב תשס"ז - גליון 93
תמוז תשס"ז - גליון 92
סיון תשס"ז - גליון 91
אייר תשס"ז - גליון 90
ניסן תשס"ז - גליון 89
אדר תשס"ז - גליון 88
שבט תשס"ז - גליון 87
טבת תשס"ז - גליון 86
כסלו תשס"ז - גליון 85
חשון תשס"ז - גליון 84
תשרי תשס"ז - גליון 83

 

תשס"ו
אלול תשס"ו - גליון 82
אב תשס"ו - גליון 81
תמוז תשס"ו - גליון 80
סיון תשס"ו - גליון 79
אייר תשס"ו - גליון 78
ניסן תשס"ו - גליון 77
אדר תשס"ו - גליון 76
שבט תשס"ו - גליון 75
טבת תשס"ו - גליון 74
כסלו תשס"ו - גליון 73
חשון תשס"ו - גליון 72
תשרי תשס"ו - גליון 71

 

תשס"ה
אב - אלול תשס"ה - גליון 70
תמוז תשס"ה - גליון 69
סיון תשס"ה - גליון 68
אייר תשס"ה - גליון 67
ניסן תשס"ה - גליון 66
אדר ב' תשס"ה - גליון 65
אדר א' תשס"ה - גליון 64
שבט תשס"ה - גליון 63
טבת תשס"ה - גליון 62
כסלו תשס"ה - גליון 61
חשון תשס"ה - גליון 60
תשרי תשס"ה - גליון 59

 

תשס"ד
אלול תשס"ד - גליון 58
אב תשס"ד - גליון 57
תמוז תשס"ד - גליון 56
סיון תשס"ד - ליון 55
אייר תשס"ד - גליון 54
ניסן תשס"ד - גליון 53
אדר תשס"ד - גליון 52
שבט תשס"ד - גליון 51
טבת תשס"ד - גליון 50
כסלו תשס"ד - גליון 49
חשון תשס"ד - גליון 48
תשרי תשס"ד - גליון 47

 

תשס"ג
אלול תשס"ג - גליון 46
אב תשס"ג - גליון 45
תמוז תשס"ג - גליון 44
סיון תשס"ג - גליון 43
אייר תשס"ג - גליון 42
ניסן תשס"ג - גליון 41
אדר ב' תשס"ג - גליון 40
אדר א' תשס"ג - גליון 39
שבט תשס"ג - גליון 38
טבת תשס"ג - גליון 37
כסלו תשס"ג - גליון 36
חשון תשס"ג - גליון 35
תשרי תשס"ג - גליון 34

 

תשס"ב
אלול תשס"ב - גליון 33
אב תשס"ב - גליון 32
תמוז תשס"ב - גליון 31
סיון תשס"ב - גליון 30
אייר תשס"ב - גליון 29
ניסן תשס"ב - גליון 28
אדר תשס"ב - גליון 27
שבט תשס"ב - גליון 26
טבת תשס"ב - גליון 25
כסלו תשס"ב - גליון 24
חשון תשס"ב - גליון 23
תשרי תשס"ב - גליון 22

 

תשס"א
אלול תשס"א - גליון 21
אב תשס"א - גליון 20
תמוז תשס"א - גליון 19
סיון תשס"א - גליון 18
אייר תשס"א - גליון 17
ניסן תשס"א - גליון 16
אדר תשס"א - גליון 15
שבט תשס"א - גליון 14
טבת תשס"א - גליון 13
כסלו תשס"א - גליון 12
חשון תשס"א - גליון 11
תשרי תשס"א - גליון 10

 

תש"ס
אלול תש"ס - גליון 9
אב תש"ס - גליון 8
תמוז תש"ס - גליון 7
סיון תש"ס - גליון 6
אייר תש"ס - גליון 5
ניסן תש"ס - גליון 4
אדר ב' - תש"ס - גליון 3
אדר א' תש"ס - גליון 2
שבט תש"ס - גליון 1

 



בית הרב | רחוב הרב קוק 9 ירושלים מיקוד 9131002 ת.ד 31098 טל: 02-6232560 beitharavkook@gmail.com
© כל הזכויות שמורות ל'וזאת לראיה' (ע"ר) | עיצוב אתר:תהילה ברנשטיין | בניית אתר: עמנואל ימיני
test1
test2